Array ( [280] => WP_Post Object ( [ID] => 280 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-12 09:19:54 [post_date_gmt] => 2015-07-12 09:19:54 [post_content] =>

האיכר והאופה - סיפור על קבלה ונתינה

אופה אחד בכפר קטן נהג לקנות משכנו האיכר את החמאה שהיה זקוק לה לאפיה. ביום מן הימים התחיל לחשוד שגושי החמאה האמורים לשקול קילו אחד, לא ממש שוקלים קילו שלם, אלא פחות. התחיל האופה לנהל מעקב: מדי יום שקל את גוש החמאה ורשם את התוצאה, ואכן, הסתבר לו כי תמיד שקל הגוש פחות מקילו אחד. רגז האופה מאד על ששכנו גונב אותו, והחליט לתבוע אותו לדין. בשעת המשפט שאל השופט את האיכר: אני מניח שיש לך משקל שעליו אתה שוקל את החמאה, הלא כן? לא, כבודו, אין לי משקל, ענה האיכר כיצד אם כן אתה יודע את משקל החמאה שאתה מוכר לשכנך האופה? אני יכול להסביר בקלות, אדוני השופט, ענה האיכר: יש לי מין מאזני משקולת כאלה. בצד אחד שמים משקולת במשקל ידוע, ובצד השני אני שם חמאה שתאזן את זה. במקרה של האופה, אני תמיד [post_title] => האיכר והאופה - סיפור על קבלה ונתינה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 09:19:54 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 09:19:54 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=280 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [279] => WP_Post Object ( [ID] => 279 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-12 09:15:33 [post_date_gmt] => 2015-07-12 09:15:33 [post_content] =>

דליים סדוקים 

סיפור (מפרלה)

  לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו. בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו – דלי וחצי לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלי, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו. לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעיין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה". האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני- אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה מעשיר את הבית. [post_title] => דליים סדוקים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%93%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 09:15:33 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 09:15:33 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=279 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [278] => WP_Post Object ( [ID] => 278 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-12 09:10:37 [post_date_gmt] => 2015-07-12 09:10:37 [post_content] =>

המנהיגות של הציפורים- החסידות

  בסתיו הבא, כשתבחין בחסידות בדרכן דרומה בימי החורף, תראה להקה בצורת חץ, אולי כדאי לחשוב מדוע הן עפות כך   חוקרים גילו, שברגע שאחת הציפורים מכה בכנפיה היא יוצרת גורם עילוי לציפור הבאה בעקבותיה המעוף בצורת החץ של כל הלהקה מקטין את כמות האנרגיה שכל ציפור הייתה משקיעה לו הייתה צריכה להתעופף בעצמה   כמו החסידות, כך גם בני אדם, כשיש להם כיוון משותף וחוש לקהילה, הם עשויים להגיע למקום אליו הם הולכים, מהר יותר ותוך פחות מאמץ אישי. כשחסידה נפרדת מהלהקה היא לפתע מרגיש את הסחיבה וההתנגדות של הניסיון "לעשות זאת לבדה" לכן היא שבה אל הלהקה ומנצלת את כוח העילוי של החסידה שלפניה לו היינו מתאגדים כמו החסידות היינו נישאים בלהקה לכיוון אחדים כאשר מנהיגת החסידות מתעייפת, היא מתחלפת חוזרת לאגף וחסידה אחרת טסה בראש החץ. הגיוני לקיים תורנות כאשר אנו עושים תפקיד הדורש מאמץ רב שניתן להתחלק בו החסידות שמאחור צופרות כדי לעודד את אלה שבראש כדי שישמרו על המהירות מה אנו אומרים כשצופרים מאחור? ולסיום, כשאחת החסידות חולה או נפגעת מאש הציידים ונשמטת מהלהקה, נשמטות עימה שתי חסידות נוספות ועוקבות אחריה כדי לעזור או להגן, הן נשארות עימה עד שהיא מסוגלת שוב לעוף, או עד שהיא מתה ורק אז הן ממריאות ללהקה שלהן או ללהקה אחרת, כדי להצטרף לקבוצתן לו היינו כמו החסידות- היינו מתייצבים זה לצד זה כמותן [post_title] => המנהיגות של הציפורים- החסידות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 09:17:57 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 09:17:57 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=278 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [195] => WP_Post Object ( [ID] => 195 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-02 18:07:04 [post_date_gmt] => 2015-07-02 18:07:04 [post_content] =>

שישה בשקיק אחד

מאת: לוין קיפניס

מעשה בשקיק, שקוף ודקיק, שעף עם הרוח, בעד החלון הפתוח, ובדרך הכרם שכב לנוח. בא שקד שקדן צהבהב, זהבהב ודפק: דפיק, דפוק רפיק! מי שם בשקיק? אין קול ואין עונה. קפץ ונכנס פנימה.

בא אדמוני מר תמר, דפק על השקיק ואמר: דפיק, דפוק רפיק! מי שם בשקיק? -אני שקד שקדוני, ואתה מי? -אני תמר תמרוני!  אפשר להיכנס? -בבקשה! קפץ ונכנס פנימה. בא חרוב דק וארוך משקשק- תוך-תוך: דפיק, דפוק רפיק! מי שם בשקיק? אני שקד-שקדוני ואני תמר-תמרוני ואתה מי? -אני חרוב חרבוני!  אפשר להיכנס? בבקשה! קפץ ונכנס פנימה. [post_title] => שישה בשקיק אחד [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%a7-%d7%90%d7%97%d7%93 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 08:16:36 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 08:16:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=195 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [194] => WP_Post Object ( [ID] => 194 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-02 18:03:32 [post_date_gmt] => 2015-07-02 18:03:32 [post_content] =>

אחוות אחים

סיפור עממי

 

לפני שנים רבות, חיו בירושלים שני אחים. האחים ירשמו מאביהם שדה חיטה גדלה גדול.כל שנה הם חרשו, זרעו, קצרו והתחלקו שווה בשווה בתבואה.

לאח הבכור היו הרבה ילדים ואילו לאח השני לא היו ילדים כלל.

שנה אחת הניב השדה יבול גדול במיוחד. קצרו האחים את היבול, ושמו כל אחד את חלקו בקצה אחר של השדה.

הגיע הלילה והאחים חזרו כל אחד לביתו.האח הבכור עלה על מיטתו אבל לא הצליח להירדם."מסכן אחי,” הוא חשב, “הקב"ה לא נתן לו ילדים. הוא ואשתו כל כך בודדים. איך אוכל לשמח אותו?” ופתאום היה לו רעיון!

"אלך עכשיו ואוסיף לו עוד כמה אלומות מהחלק של היבול השייך לי!” הוא אמר לעצמו, קם, התלבש והלך לשדה. בחסות החשיכה, הוא לקח כמה אלומות והלך לקצה השני של השדה, לכיוון החלק של אחיו.

ובינתיים, גם האח השני לא יכל להירדם. “אוי אחי הבכור! כל כך קשה לו לפרנס את משפחתו הגדולה!”, הוא חשב לעצמו, “ זה ממש לא הוגן לחלק את היבול חצי-חצי. הוא צריך לקבל חלק הרבה יותר גדול! הרי אני ואשתי לא צריכים כל כך הרבה תבואה.”

והוא החליט, שעכשיו בלילה זה הזמן המתאים ביותר להעביר חלק מאלומותיו לחלקת אחיו.

והוא גם התלבש בזריזות, הלך לשדה, לקח כמה אלומות שיכל לשאת והלך לכיוון חלק אחיו.

באמצע הדרך נפגשו האחים.

הם הבינו מיד מה ארע, ונפלו איש על צוארי חברו.

באותו מקום בו נראה אהבת אחים כה גדולה- שם נבנה בית המקדש, סמל העם היהודי.

[post_title] => אחוות אחים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => 194-2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-02 18:03:48 [post_modified_gmt] => 2015-07-02 18:03:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=194 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [193] => WP_Post Object ( [ID] => 193 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-02 18:00:29 [post_date_gmt] => 2015-07-02 18:00:29 [post_content] =>

האור שבי

מאת: מריה גואדלופה

 

מריה גואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא הייתה שמנה ולא רזה, לא יפה במיוחד ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה. מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת.

מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת. בוקר אחד, בדרך לעבודה, מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות, מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים עד שעינה צדה, בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת ליבה.

מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לכך לב הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה "אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, נגשה למריה ואמרה לה:"גברתי הכובע פשוט הולם אותך". הקונה השנייה שמעה את הערת האם הביטה גם היא ואמרה:"גברתי את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך." מריה ניגשה אל המראה הגדולה... הביטה בדמותה המשתקפת... ולראשונה בחייה הבוגרים, מריה גוואדלופה אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב.

בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא ריחפה הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בליבה. כשעברה ליד בית הקפה שהייתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי דרלינג, נראית טוב... חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?" מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה לארוחת צהריים בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, חושבת בליבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון.

אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה" היא  אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה." "כן אמא" אמרה מריה "זה הכל בזכות הכובע." האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: "מריה, איזה כובע?" מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי דבר נורא קרה!

הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית. היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים. היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב. היא שחזרה את כניסתה לחנות. את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף. את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה ואת הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו. פתאום נכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, וכיצד היא שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב.

[post_title] => האור שבי [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%91%d7%99 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 07:54:20 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 07:54:20 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=193 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [189] => WP_Post Object ( [ID] => 189 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-07-02 17:02:18 [post_date_gmt] => 2015-07-02 17:02:18 [post_content] =>

משל הספינה- ערבות הדדית

היו היה, בארץ רחוקה רחוקה, אדם שרצה לנסוע לסין.סוף סוף קנה כרטיס ונכנס לספינה היוקרתית. בעודו שוכב בתאו שמע דפיקות בלתי פוסקות מהתא השכן. הוא נכנס לחדר הסמוך והזדעזע לגלות, שהשכן אוחז גרזן בידיו ופוער חור גדול בדופן הספינה. כשהתחיל להסביר בבהלה, אודות הסכנה והאסון הצפוי, השכן נענע בראשו והחל לצחוק. "אל תדאג" הוא אמר, בעודו מניף שוב את הגרזן,

"אני עושה את החור רק בתא שלי!"

[post_title] => משל הספינה- ערבות הדדית [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%93%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-02 17:43:42 [post_modified_gmt] => 2015-07-02 17:43:42 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=189 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [158] => WP_Post Object ( [ID] => 158 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 16:46:19 [post_date_gmt] => 2015-06-30 16:46:19 [post_content] =>

העץ הנדיב

מאת: של סילברסטיין

פעם אחת היה עץ. והוא אהב ילד קטן אחד כל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ עושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע, מתנדנד על הענפים ואוכל תפוחי עץ הם היו משחקים מחבואים וכשילד היה מתעייף הוא היה נרדם בצילו של העץ הילד אהב את העץ מאד והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו והילד הלך וגדל ולעיתים קרובות העץ נשאר לבדו, יום אחד בא הילד אל העץ העץ אמר: " בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפוחים ותשחק בצילי ותהייה מאושר". "אני יותר מידי גדול בשביל לטפס ולשחק" אמר הילד. "אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים, אני רוצה קצת כסף, אתה יכול לתת לי קצת כסף?" "אני מצטער" אמר העץ "אבל אין לי כסף, יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי ילד, תמכור אותם בעיר, כך יהיה לך כסף ותהייה מאושר". אז הילד טיפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן והעץ היה עצוב, ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: " בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים שלי ותהייה מאושר". "אני יותר מידי עסוק בשביל לטפס על העצים" אמר הילד "אני רוצה בית שיהיה לי חם" הוא אמר "אתה יכול לתת לי בית?" "אין לי בית" אמר העץ "היער הוא ביתי אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית ואז תהייה מאושר". הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. הילד הלך ולא חזר הרבה זמן וכשחזר העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד" הוא לחש "בוא תשחק". "אני יותר מידי זקן ועצוב בשביל לשחק" אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?" "כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה" אמר העץ. "כך תוכל להפליג למרחקים ותהייה מאושר". הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר, אבל לא מאושר ממש. אחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער ילד" אמר העץ "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך. התפוחים שלי כבר אינם". "השיניים שלי יותר מידי חלשות בשביל תפוחים". "הענפים שלי כבר אינם" אמר העץ, "יותר לא תוכל להתנדנד עליהם". "אני יותר מידי זקן בשביל להתנדנד על ענפים" אמר הילד. "הגזע שלי כבר איננו" אמר העץ "לא תוכל לטפס". "אני יותר מידי עייף בשביל לטפס" אמר הילד. "אני מצטער" אמר העץ "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו אבל לא נשאר לי כלום, אני סתם גזע כרות וזקן, אני מצטער". "אני לא צריך הרבה עכשיו" אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח, אני עייף מאד". "אם כך" אמר העץ וזקף עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא ילד, שב לך ותנוח". הילד ישב והעץ היה מאושר. [post_title] => העץ הנדיב [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 08:05:59 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 08:05:59 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=158 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [148] => WP_Post Object ( [ID] => 148 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 16:15:00 [post_date_gmt] => 2015-06-30 16:15:00 [post_content] =>

הקטר הכחול שיכול

מאת: ווטי פיפר

זהו סיפור על רכבת קטנה שהובילה צעצועים, בובות ואוכל טעים עבור הילדים שגרים מעבר להר.יום אחד הקטר של הרכבת הזו נתקע, ולא הצליח לנסוע יותר. כל הצעצועים והבובות היו עצובים מאוד ולא ידעו מה לעשות, איך הם יגיעו לילדים שמעבר להר? ראה הליצן קטר חדש ומפואר מגיע לקראתם.שאל הליצן:" האם תוכל לעזור לנו להגיע מעבר להר אל הילדים?" אמר הקטר המפואר:" אני מסיע אנשים חשובים,הם אוכלי וישנים ברכבת שלי, אני לא מסיע סתם משחקים לילדים" והקטר המפואר נסע. הבובות היו עצובות, אך לפתע ראה הליצן קטר גדול מגיע לקראתם. הוא נופף בדגלו ואמר לקטר: " אולי תוכל לעזור לנו להגיע מעבר להר אל הילדים?" אמר הקטר הגדול:"אני? מה פתאום? אני מוביל מכונות גדולות וחזקות. אני לא אקח צעצועים ובובות" והמשיך לו הלאה. כל הבובות והצעצועים כמעט התייאשו , אבל הליצן ל ויתר. הוא נופף בדגלו שוב, והנה עצר לידם קטר נוסף,קטר זקן מאוד.שוב שאל הליצן את קטר האם יוכל במקרה לעזור להם לעבור את ההר כדי להגיע אל הילדים ולשמח אותם. אבל הקטר הזקן אמר:" אני זקן מידי, אין ל כבר כוח, אני לא מאמין שאצליח לטפס את כל ההר עם רכבת מלאה צעצועים, מצטער" עכשיו גם הליצן כבר לא ידע מה לעשות. איך הם יצליחו לעבור את ההר? אבל דווקא אז ראו מרחוק קטר כחול קטן מגיע לקראתם. הקטר עצר ושאל אותם: "מה קרה לכם חבריי?" כל הצעצועים והבובות בכו ושאלו: "האם תוכל לעזור לנו? לא נוכל להגיע מעבר להר בלעדיך,בקשה בבקשה..." "אני לא ממש גדול, ועד כה נסעתי רק כאן ולא הרחקתי מעבר להרים, אני לא בטוח שאצליח לעבור את ההר" אמר הקטר הכחול. "אבל אנחנו חייבים להגיע מעבר להר" אמר הליצן. הקטר הכחול ראה את דמעותיהם ואמר " טוב, אני מוכן לנסות, אני חושב שאני יכול, אני חושב שאני יכול.." וכך בקריאות עידוד משותפות הצליחה הרכבת לטפס על הר,לגלוש במורד ולהגיע אל הילדים.כשהגיעו חייך הקטר הכחול ואמר: " חשבתי שיכולתי, חשבתי שיכולתי, חשבתי שיכולתי..." [post_title] => הקטר הכחול שיכול [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => 148-2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 08:04:08 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 08:04:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=148 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [120] => WP_Post Object ( [ID] => 120 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 14:03:26 [post_date_gmt] => 2015-06-30 14:03:26 [post_content] =>

הצפרדע וכד החלב

סיפור עממי

שתי צפרדעים, מצאו יום אחד דלי של חלב וקפצו פנימה כדי לשתות. החלב עלה להן אל מעל לראש, אך מכיוון שהן היו צפרדעים הן שחו מסביב ושתו מן החלב הטעים. לאחר ששבעו ורוו די צורכן, מצאו שאינן יכולות לקפוץ אל מחוץ לדלי. הן נאבקו במשך מספר דקות, מנסות לצאת החוצה. הצפרדע הראשונה לא ראתה שום תקווה באפשרות לצאת, והיא פשוט ויתרה. השנייה לא יכלה לאפשר לעצמה לוותר ולטבוע, והחלה לבעוט ולבטוש ברגליה הקטנות. חברתה השוקעת אמרה לה: 'למה את מתאמצת, ממילא תשקעי גם את. קבלי לפחות את הדין בשלווה, ואולי אף תטעמי מעט מן החלב לפני שתשקעי. אך הצפרדע השנייה לא הקשיבה, או שלא רצתה להקשיב. היא המשיכה להניע כל איבר בגופה הקטן, ככל שיכלה, נאבקת, מתנגדת לכל הסובב אותה, מנסה להיחלץ. לא מוכנה לקבל כלום כעובדה מוגמרת, הכול עורר בה התנגדות ועל כן בדינמיות של גופה הזעיר היא קראה תגר על הסטטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותה מכל הצדדים. אך ראו איזה פלא פתאום הבעיטות והקפיצות של הצפרדע הקטנה עשו שינוי אדיר, והפכו את החלב הטרי לשמנת קשיחה. הצפרדע הקטנה עמדה ביציבות על השמנת וקפצה בביטחון החוצה. [post_title] => הצפרדע וכד החלב [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%a2-%d7%95%d7%9b%d7%93-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-06-30 14:03:26 [post_modified_gmt] => 2015-06-30 14:03:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=120 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [119] => WP_Post Object ( [ID] => 119 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 13:59:35 [post_date_gmt] => 2015-06-30 13:59:35 [post_content] =>

המגדל הגבוה ביותר

אגדה

היה היה מלך בעל חסד. כל הנתינים אהבו את מלכם, שדאג להם, כמו שאב דואג לבניו.למלך הייתה בת יחידה, כלילת המעלות. כשהגיע הבת לפרקה, חשב המלך: "כיצד אוכל לבחור חתן מתאים לבתי? איך אוכל לדעת מי ראוי להיות חתני?" חשב המלך וחשב, ולפתע עלה רעיון במוחו. המלך בנה מגדל גבוה מאד, בן מאה קומות. מסביב למגדל היו מאה מדרגות מבסיסו ועד הקומה האחרונה. גובהה של כל מדרגה הייתה יותר מקומת אדם! עתה שלח המלך כרוז בכל רחבי המדינה, שיודיע שביום מסוים הוא קורא לכל הבחורים האמיצים,לבוא ולנסות לעלות לקומה האחרונה של המגדל. ומי שיצליח יזכה להיות חתן המלך! ובאמת ביום המיועד התאספו בתחתית המגדל הרבה בחורים, שרצו מאד לזכות להיות חתני המלך. הם הביאו איתם ציוד מיוחד שנועד לטיפוס על הרים תלולים והיו מוכנים לנסות את כוחם. המזכיר המלכותי שהגיע למקום איחל לכולם בהצלחה, האות ניתן והבחורים התחילו בטיפוס.המשימה התגלתה כמאוד לא פשוטה, אבל הבחורים לא ויתרו- כמעט כולם הצליחו לטפס למדרגה הראשונה. הם המשיכו לשנייה ולאחריה לשלישית. עכשיו הם היו מותשים כהוגן. הם התיישבו לנוח על המדרגה הענקית, בצל המגדל. כמה מהם אמרו: "אם כל כך התעייפנו מטיפוס על שלושה מדרגות, מה יהיה אחרי 10 מדרגות? והרי עלינו לטפס 100 מדרגות!" חצי מהבחורים הסכימו איתם, החליטו שאין כל אפשרות לבצע את המשימה והתחילו לרדת בחזרה. אבל החצי השני המשיכו במסע. הם עלו עוד מדרגה ועוד אחת. אבל אז, בחור אחד שהיה כבר קצר נשימה אמר: "הרי אנחנו עוד צריכים כוח לרדת חזרה! אם נעלה עוד, כבר יהיה קשה לחזור!" ועוד הרבה בחורים החליטו לוותר, וחזרו לתחתית המגדל. נשארו 3 בחורים. הם המשיכו לעלות. כשהגיעו למדרגה העשירית,שנים מהם הבינו שבאמת המשימה בלתי אפשרית. והם חזרו.נשאר בחור אחד בלבד. הוא עלה עוד מדרגה ועוד אחת. כוחו הלך ועזב אותו, הוא הרגיש ממש חלש. הוא התיישב על המדרגה והתחיל לחשוב: "הרי ידוע הוא שמלכינו הוא מלך חסד.וכל חוקיו הם חוקים ישרים והגיוניים, אז איך יתכן שיצווה לעשות משהו בלתי אפשרי?והרי המלך מאד רוצה למצוא חתן לבתו האהובה. אז זה פשוט לא יכול להיות שהמשימה תהיה בלתי אפשרית! כנראה יש פה איזה סוד, ואני צריך לעשות את מיטב יכולתי." הבחור נח קצת והמשיך לעלות. עוד מדרגה ועוד אחת.הוא הרגיש שכבר עשה כל מה שבאפשרותו. נעמד והסתכל על הדרך הארוכה שעוד נותרה לו ."אין בכוחי לעלות עד הסוף" הוא חשב, "אבל עוד מדרגה אחת אני יכול לעלות!" הוא עלה למדרגה ה - 15ונפל עליה חסר אונים. פתאום, קרה משהו בלתי צפוי לחלוטין, מקיר המגדל נפתחה דלת סתרים והמלך בכבודו ובעצמו יצא למדרגה ה-15 בה שכב הבחור האמיץ.המלך הקימו על רגליו והשקה אותו במשקה מרפא. הבחור הרגיש איך הכוחות חוזרים אליו.המלך פנה אליו ואמר: "אתה בטחת בי, ועשית את כל מה שהיה ביכולתך לעשות ובכך הראית את נאמנותך! אתה ראוי להיות חתני!" הם נכנסו ביחד למגדל ועלו במעלית עד הקומה האחרונה. לאחר כמה ימים נחוגה חתונת בת המלך עם הבחור האמיץ ברב פאר והדר! [post_title] => המגדל הגבוה ביותר [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => 119-2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-06-30 14:01:25 [post_modified_gmt] => 2015-06-30 14:01:25 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=119 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [118] => WP_Post Object ( [ID] => 118 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 13:58:03 [post_date_gmt] => 2015-06-30 13:58:03 [post_content] =>

משל ועלילה על שיתוף פעולה- שני חמורים

דליה לזר

אי שם בחצר נדחת ניצבות שתי ערימות שחת. זו מזו כה רחוקות לגואל הן מחכות.

הנה קרבים שני חמורים, לעת צהרים בקול נוערים, אצים רצים להתנפל את הקש חיש לחסל.

אך אבוי, צרה צרורה, בעיה קשה נוצרה. זה אל זה שניהם קשורים, מי יתיר האסורים?

לימין מושך אחד, השני נוער נפחד. בכל כוחו ימשוך לשמאל, גם הוא חפץ קצת לאכל.

זה בועט וזה נוגח, זה קופץ וזה צורח. כך הגיעה שעת ערביים ורעבים נותרו השניים.

בקיצור, בלית ברירה מוכרחים למצא פשרה!

אי שם בחצר נידחת בני אתון ישבו בנחת. חשבו חשבו, טכסו עיצה והמוצא מיד נמצא

"לאט לאט ובחוכמה נאכל יחדיו כל ערימה". אכן, עניין זה כל פשוט ורעיון לאנושות. במקום מדון- הוותרנות נצחה , גברה על עקשנות.

[post_title] => משל ועלילה על שיתוף פעולה- שני חמורים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a3-%d7%a4%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 07:47:07 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 07:47:07 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=118 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [117] => WP_Post Object ( [ID] => 117 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 13:53:46 [post_date_gmt] => 2015-06-30 13:53:46 [post_content] =>

מבט על החיים

(מקור לא ידוע)

 בת הטבח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי אשר בהתמודדות עם בעיות החיים.

הטבח הובילה למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.

בסיר הראשון הוא שם גזר, בסיר השני הכניס ביצה ובסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

 לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת,

דג את הביצה מן המים הרוותחים והניח אותה בקערה,

סינן את הקפה ומזג אותו בספל.

הביט בביתו ושאל: "מה את רואה, יקירתי?"

הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים:

הגזר היה רך ונמעך.

היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה

הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר הטבח: "כך בני אדם שונים המתמודדים עם קושי זהה.

המים הרותחים הם אותו מצב נתון בשביל שלושת החומרים:

הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד

וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות.

הביצה, שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.

פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים!

לאחר שהותם במים הרותחים,

הם הפכו את המים אותם למוצר משובח".

"לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה?

כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך את מגיבה?

כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותיו במצבי לחץ?

כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של  אדם אהוב?

שנראת אותו דבר מבחוץ אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאד?

או אולי את פול קפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן?

הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה".

 בשביל להיות פול קפה רק צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה...

רק נשאר לנו לגלות מהי וללמוד ממנה.

[post_title] => מבט על החיים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%91%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 08:13:11 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 08:13:11 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=117 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [116] => WP_Post Object ( [ID] => 116 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 13:14:17 [post_date_gmt] => 2015-06-30 13:14:17 [post_content] =>

המרובע והעיגול

עילום שם

בעיר קטנה ליד הנהר, חיו בשלווה יצורים עגולים ויצורים מרובעים. החיים בעיירה הקטנה והמטריפה היו רגועים בצורה מדהימה. בכל יום התרחש בדיוק מה שהתרחש ביום שקדם לו. העיגולים התגלגלו להם בשלווה, ממקום למקום. כל ריבוע שהיה צריך להגיע ממקום למקום פשוט טלפן לשכנו העיגול, וביקש ממנו הקפצה קטנה. בתמורה, כשלאיזה עיגול מתוסכל, היה נופל השקל בפינה של הבית (וזה היה קורה הרבה), ולעיגולים כידוע, קצת קשה להגיע לפינה, ידידו המרובע היה מגיע ומוציא אותו מהצרה. כשהיה צריכים לבנות חומה בעיר, פשוט העמידו כמה מרובעים אחד ליד השני, וכשרצו לשחק, פשוט השתמשו בעיגולים בתור כדור. כך במשך אלפי שנים כל צורה ביצעה את המטלות שהיו מתאימות ליכולות שלה. אלא, שבוקר אחד זה קרה. אחד העיגולים החליט שהוא רוצה להפוך דווקא למרובע. הכל התחיל כששני עיגולים צעירים ולא כל כך חכמים, ניסו לטפס אחד על השני, כדי להגיע לקופסת העוגיות שמעל הארון. כמובן, שהם פשוט התגלגלו במדרגות אחד על השני. "זהו", הם צעקו, "נמאס לנו להיות עיגולים ולהתגלגל כל הזמן. אנחנו רוצים להיות יציבים, לעמוד במקום, בלי לפחד כל הזמן שניפול". בתוך דקות התארגנה הפגנה של כל העיגולים. הם התאספו מול ראש העיר, כשהם מחזיקים שלטים בידיים וצועקים: "לא רוצים להיות עגולים", "גם אני וגם אתה, כולנו רוצים להיות מרובע", ו- "גם אני רוצה פינה". לראש העיר פשוט לא נשארה ברירה. הוא ניסה להסביר להם מה יקרה אם כולם יהפכו למרובעים, אבל הם לא הסכימו להקשיב. הוא תפס את העיגולים, מתח אותם, קיפצץ קצת, והפך אותם למרובעים. עכשיו, כולם היו מאושרים. אבל, כשכולם כבר רצו לחזור הביתה, הם גילו שהם תקועים במקום. אין אף עיגול שיכול להתגלגל ולקחת אותם הביתה. זוהי הסכנה בלחץ חברתי. אנחנו עלולים לעשות משהו שלא באמת מתאים לנו. לכל אחד יש את הייחוד שלו והדרך שלו ולא צריך להתבייש בה. לכל אחד יש תפקיד ואנו צריכים להיזהר שלא נהפוך כולנו למרובעים. [post_title] => המרובע והעיגול [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%a2-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%92%d7%95%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 08:11:13 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 08:11:13 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=116 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [113] => WP_Post Object ( [ID] => 113 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 13:04:07 [post_date_gmt] => 2015-06-30 13:04:07 [post_content] =>

הברווזון המכוער

מאת: הנס כריסטיאן אנדרסון

טינה הברווזה ציפתה בקוצר רוח להולדת אפרוחיה. כשהגיעה השעה, בקעו האפרוחים בזה אחר זה מקליפת הביצה. רק הביצה הגדולה מכול השתהתה ולא הצליחה לבקע את הקליפה.כעבור זמן-מה, בקע מן הביצה הגדולה אפרוח מוזר ואפור. הוא היה כהה יותר משאר האפרוחים. "לא נורא. הוא ישתנה," חשבה לעצמה אמא ברווזה והביטה ברוך בצאצא החדש שלה. הימים חלפו, והברווזון המוזר לא השתנה כלל. כל חיות החווה לעגו לו וכינו אותו "הברווזון המכוער". הברווזון המסכן, שלא היה מסוגל לסבול את ההצקות, החליט לעזוב את החווה. הוא שוטט ושוטט ללא מטרה עד רדת הלילה. הוא פחד מאוד ויותר מכך היה רעב ועייף. לבסוף, נרדם ליד גזע עץ ושקע בשינה עמוקה. קול פטפוט רעשני העיר אותו משנתו בבוקר המחרת.. הוא פקח את עיניו ונוכח כי נרדם לצד אגם יפהפה, שלהקת ברווזי בר שיחקה בו והשמיעה קולות שימחה. הוא שמח מאוד והחליט לפתוח בשיחה עם ידידיו העליזים. לפתע נשמע קול של יריות שהבריח את הברווזים. שוב נותר הברווזון לבדו. במהרה מצא הברווזון חווה חדשה להתגורר בה. שם אשת האיכר האכילה אותו ונתנה לו לישון ליד האח הבוערת והחמימה. אבל, הוא מאוד התגעגע לאגם ולכן החליט לצאת לחפש אגם חדש לגור בו. ימים על ימים שוטט בודד וחסר מנוחה, עד שנקרה דרכו אגם. שם למד לחיות ממה שהעניק לו הטבע. ידידינו הקטן גדל במקצת מדי יום ומבלי שהרגיש בכך מראהו השתנה. כשהביט בברבורים שעפו מסביבו, לא יכול היה שלא לחוש קנאה. הם היו יפים ואציליים. עם בוא האביב, הגיעה להקת ברבורים יפהפיים להתגורר באגם. עד מהרה התקרבו אל הברווזון ובקשו לשוחח עימו. "הברווזון המכוער" לא האמין כי היצורים הנהדרים הללו רוצים להיות ידידיו; הוא, שהיה כה מכוער וכה מגושם.לפתע השתקפה אליו דמותו מתוך מימי האגם ונותר פעור פה. לבסוף הבין – הוא עצמו היה אחד מאותם ברבורים נהדרים. הוא הצטרף ללהקה וחי עמם באושר לנצח. [post_title] => הברווזון המכוער [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 07:48:29 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 07:48:29 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=113 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [111] => WP_Post Object ( [ID] => 111 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 12:59:39 [post_date_gmt] => 2015-06-30 12:59:39 [post_content] =>

כוחה של מילה רעה

סיפור עממי

פעם אחת היו שתי חברות טובות. קרה מקרה ואחת מהן אמרה לחברתה משהו שפגע בה נורא. היא הצטערה מאד על מה שאמרה, והייתה מוכנה לעשות הכל בכדי לקחת את המילים בחזרה. אבל המילים כבר נאמרו, חברתה נפגעה מאד, ולא רצתה לדבר אתה עוד. מאחר והדברים נאמרו באמת בלי כוונה רעה אלא סתם מבלי לחשוב לפני שמדברים, זה כאב לה נורא. היא חיפשה כל דרך אפשרית כדי לכפר על מעשיה. בצר לה פנתה לאישה זקנה אחת, החכמה של הכפר, ושאלה בעצתה. הקשיבה האישה הזקנה לסיפור, והחליטה לבחון עד כמה רצינית וכנה האישה הזו בכוונתה לקבל את סליחת חברתה, עד כמה היא מוכנה להתאמץ בשביל לתקן את אשר עשתה.היא הסבירה לאישה שלפעמים, כדי להחזיר דברים לקדמותם, צריך לעשות מאמצים כבירים. "מה את מוכנה לעשות כדי לזכות מחדש בחברתך?" שאלה אותה הזקנה. "כל דבר!! רק תגידי לי ואעשהו!" ענתה האישה. ראתה הזקנה כי היא אכן כואבת ומצטערת, והחליטה לעזור לה בדרך של לימוד."ישנם שני דברים שצריכים להיעשות על מנת לתקן את המעוות" אמרה לה הזקנה שני הדברים קשים מאד לביצוע, אני מזהירה אותך מראש". האישה שהייתה נחושה בדעתה, אמרה לה: "אני מוכנה לכל. רק תגידי מה צריך לעשות". "הלילה" אמרה הזקנה, "קחי את כרית הנוצות הגדולה והטובה ביותר שיש לך בבית. עשי בה חור קטן ואז- עוד לפני עלות השחר, שימי נוצה אחת על מפתן כל דלת של כל בית בכפר, כשתסיימי, חזרי אלי. אם תשלימי משימה זו כראוי, אומר לך מה הדבר השני שעלייך לבצע". האישה רצה מהר לביתה, בחרה את הכרית הכי טובה שהייתה לה, ועל אף שהייתה חביבה עליה מאד ועלתה כסף רב, פתחה בה חור ואצה לדרכה להניח נוצה על סף כל דלת בכפר הלילה היה קר וחשוך, אצבעותיה קפאו כשעברה מדלת אל דלת, לא פוסחת על אף אחת. הרוח הייתה כל כך חדה וקרה, עיניה דמעו ואפה נזל, אבל היא לא חדלה ממשימתה ורק שמחה שיש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לכפר על המילים הנוראות שהוציאה מפיה. "אם רק נחזור להיות חברות טובות כפי שהיינו, זה שווה כל מאמץ", חשבה לעצמה. קצת לפני עלות השחר, הניחה את הנוצה האחרונה על דלת הבית האחרון בכפר. משם מיהרה לבית הזקנה, עייפה וסחוטה אך מאושרת "הנה, הכרית שלי ריקה!" הראתה לזקנה את הציפה הריקה, "חילקתי את הנוצות לכל בית בכפר". הסתכלה עליה הזקנה החכמה בכובד ראש ואמרה לה: "יפה. ועכשיו, השלב השני: לכי ואספי חזרה את כל הנוצות, והכניסי אותן שוב לציפת הכרית. כשתעשי זאת – הכל יחזור להיות כשהיה". האישה הצעירה הייתה המומה. "את יודעת שאי אפשר לעשות את זה", קראה לעבר הזקנה, "הרוח העיפה כל נוצה מיד כשהנחתי אותה על פתח הבית את לא אמרת שאצטרך גם לאסוף אותן חזרה, אם זו המשימה השנייה שרצית להטיל עלי – אין סיכוי, הדברים לעולם לא יחזרו לקדמותם". "אכן, זה נכון", אמרה הזקנה. "זה ילמד אותך את השיעור: המילים הן כמו נוצות ברוח. ברגע שהן יוצאות מפינו-שום מאמץ, ולו גם הכנה ביותר לא יכול להחזירן חזרה – לתוך פינו. למדי לבחור את מלותייך, והישמרי במיוחד במחיצת אלו שאת אוהבת" [post_title] => כוחה של מילה רעה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%a8%d7%a2%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 07:35:06 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 07:35:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=111 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) [110] => WP_Post Object ( [ID] => 110 [post_author] => 2 [post_date] => 2015-06-30 12:46:01 [post_date_gmt] => 2015-06-30 12:46:01 [post_content] =>

כוחה של מילה טובה

סיפור עממי

בכיתה האחרים התלמידים של שמותיהם רשימת את שירשמו שלה מהתלמידים מורה ביקשה אחדיום נייר גיליונות שני גביעל, שם כל ליד רווחבהשאירם. הנחמד הדבר על לחשוב מהם ביקשה היאאז אותו ולרשום לכיתה מחבריהם ואחד אחד כל על להגיד שביכולתםביותר. . שנותר הזמן כלבמשך שלהם המטלה את התלמידים גמרומהשיעור, הכיתה אתבעוזבם, את למורה מהם אחד כלמסר השבתבאותה, דף על תלמיד כל של שמו את ורשמה המורהישבה, שהתלמידים מה כל אתוכתבההדפים.האחרים אמרו עליו. הבא, השבועבתחילת שלו הרשימה את תלמיד לכל המורה נתנה אושלה. רב זמן לקחלא הכיתהוכלחייכה ".באמת?" הלחישה את שמעההיא. " למישהו משמעות בעל שהייתי ידעתי לאמעולם!" ו" לא כל אותי אוהבים שהאחריםידעתי כך." התגובות מרבית היואלה. הדפים את הזכיר לא מעולם אחדאף שוב בכיתההאלה. בינ עליהם דיברו הם אם ידעה לא מעולםהיא הוריה עם או בהפסקותיהםם. זהאךלא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו. התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים. שניםעברו, חייהם עם הלאה והמשיכו בגרוהתלמידים. מכן לאחר שניםמספר , נהרג מהתלמידיםאחדבוייטנאם בהלווייתו להשתתף הוזמנה והמורה. הזאתי הראשונה ההלוויהיתה , מתלמידיה אחדשללשעבר, בה להשתתף שנקראה. בחבריו מלאה הייתההכנסייה . השני אחריאחד, שאהבו אלועברו הארון לידאותו, אחרון כבוד לולחלוק . הארון פני על חלפה המורהגם. חייל קודם ראתה לא מעולםהיאבארון צבאי. הוא נראה כה נאה, כה בוגר. היה לה קשה להאמין שהיא לימדה אותו בעודו ילד. הארון את לשאת היה שתפקידו מהחייליםאחד, אליהניגש ". מארק של המורה היית אתהאםלמתמטיקה ?"שאל. הנהנההיא "כן " ". רבות עליך דיברמארק", החייל להאמר. היהמורהי נבוכהתה. הלוויהלאחר, הוריו את לנחם לביתו מארק של חבריו מרביתהלכו. לביתו הלכה המורהגם- כמהלומר הכואבים להורים תנחומיםמילות. לה המתינו מארק שלהוריו. " מה דבר לך להראותברצוננו", אביואמרוהוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה." הארנק אתבפותחו הוא, מספר וקפל חזור אותן שקיפלו שנראה מהוהות נייר פיסות שתי בזהירותהוציא פעמים שלרב. להסתכל מבלי אפילו ידעההמורה, הללו הנייר שפיסות, רשמה היא שעליהם אלה היו עליו כתב מחבריו אחד שכל הטובים הדברים של הרשימהאת "א. כל לך להודות רוציםנחנו עלכךשעשית את זה" אמרה אמו של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר". לה החלו לשעבר לכיתהחבריוי מסביבאסף. צ' ואמר במבוכה די חייךארלי, " הרשימה את שומר עדייןאני בבית שלי בשולחן העליונה במגירהשלי". צ שלאשתו' אמרהאק "צ' שלו את שאשים ממני ביקשאק שלנו החתונהבאלבום". " שלי הרשימה את יש ליגם" אמרהמרילין " שלי היומן בתוךהיא". ויקיואז, לכיתה אחרתחברה, שלה לתיק ידה אתהושיטה , הרשימה את לכולם והראתה הארנק אתהוציאה הקבוצה לכלשלה ". איתי תמיד זה את נושאתאני" ואמרה הוסיפה עפעף הנדוללא:" שכולנו חושבתאנישמרנו את הרשימות שלנו". לבכות והחלה המורה התיישבה זהברגע. עוד לראותו יוכלו שלא חבריו כל ועל מארק על בכתההיא אחד יום יגמרו שהחיים לשכוח נוטים שאנחנו גדולה כה היא שלנו בחברה האוכלוסייהצפיפות , ואנחנו יגיע הזה היום מתי יודעיםלא. בבקשהאז, מהם לכם ואיכפת אוהבים שאתם לאנשיםהגידו, שהםלעולם.מיוחדים וחשובים. ולסיום: מארק זכה לשמוע שבחים עליו בעודו בחיים!הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר מדי, כשהוא כבר לא שומע... [post_title] => כוחה של מילה טובה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%97%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2015-07-12 07:33:27 [post_modified_gmt] => 2015-07-12 07:33:27 [post_content_filtered] => [post_parent] => 27 [guid] => https://library.kaleidoscope.org.il/?post_type=text&p=110 [menu_order] => 0 [post_type] => text [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) )